בס”ד
ובונה המקדש
כתב הרמב”ם בהל’ מלכים ריש פי”א: המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותן האמורה בתורה.
והנה במ”ש הרמב”ם “ובונה המקדש”, הנה אע”פ ש”מקדש” פירושו בעיקר על בנין הבית עצמו[1], כמ”ש בהל’ בית הבחירה פ”א ה”ה “אלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית. עושין בו קדש וקדש הקדשים, ויהי’ לפני הקדש .. אולם, ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל .. הנקרא עזרה, והכל נקרא מקדש[2]”, אבל מ”מ מובן בפשטות דכוונתו (אף שלא נכלל בהדיא דלשונו) הוא גם לכלי המקדש.
וכמו שמובן מהמשך לשון הרמב”ם לאח”ז “מקריבין קרבנות”, שהוא תוצאה מ”ובונה המקדש” כמבואר בלקו”ש חי”ח ע’ 277 הערה 49, שמזה מובן דכוונתו ב”ובונה המקדש” הוא לא רק על הבנין אלא גם הכלים שעליהם “מקריבים קרבנות”, דהיינו גם[3] על המזבח, וגם שאר הכלים – דגם הם נכללים בהלשון “מקריבין קרבנות” כמשי”ת בסמוך. אלא שהרמב”ם לא נחית לפרט הכל וכלל הכלים בלשון “ובונה מקדש”.
וכן מובן מתוכן המצוה ד”בונה המקדש” לשיטת הרמב”ם, שהוא שיהי’ הבית מוכן להקריב בו הקרבנות, כמ”ש בריש הל’ בית הבחירה, ומבואר בארוכה בלקו”ש חי”א ע’ 120 ואילך דזה כולל כל הכלים, דגם הדלקת המנורה וכו’ נכללים בדברי הרמב”ם שם “מקריבים בו הקרבנות”, דלכן לשיטת הרמב”ם כל כלי המקדש נכלל במצות “ועשו לי מקדש”, – כמובן מרמב”ם שם ובסהמ”צ שורש י”ב ומ”ע כ’ – דכולם נצרכים לעבודה.
וכמובן מהמשך דברי הרמב”ם בהל’ בית הבחירה פ”א ה”ו “ועושין במקדש כלים. מזבח לעולה ולשאר הקרבנות וכבש שעולים בו למזבח .. וכיור וכנו .. ומזבח לקטרת ומנורה ושולחן..”, ומבואר בלקו”ש חי”א ע’ 121 הערה 40, ובארוכה בשיחת ח”י אלול תשל”ו [שיחות קודש תשל”ו ח”ב ע’ 687 ואילך], דזה שהכניס הרמב”ם הלכות עשיית הכלים בהל’ בית הבחירה, ועוד זאת שמביא אודות עשיית הכלים לפני שממשיך ומבאר איך בונין ההיכל והעזרה, זהו מפני שעשיית הכלים (לדעת הרמב”ם) הם חלק מהמ”ע דועשו לי מקדש. ועד”ז בסהמ”צ מ”ע כ’ כתב על כלי המקדש שהם כולם מ”חלקי המקדש” ונכללים בלשון “מקדש”.
ומזה מובן שאע”פ שכלי המקדש אינם חלק מבנין הבית עצמו, כמובן מזה שהכלים נקראים “כלי המקדש” ולא “מקדש”, (חוץ מהארון), כמבואר בלקו”ש חכ”א ע’ 158 הערה 20, מ”מ – מכיון שלשיטת הרמב”ם הם נכללים בהמ”ע ועשו לי מקדש, ממילא מובן שכיון שמ”ש כאן “בונה המקדש” כוונתו הוא למצוות בנין המקדש[4], ומצות בנין המקדש הוא שיהי’ מוכן להקריב בו הקרבנות כנ”ל, – הרי מובן בפשטות שבדברי הרמב”ם “ובונה המקדש”, כולל גם כל כלי המקדש.
שעפ”ז מובן לכאו’ שהמשך דברי הרמב”ם כאן “ובונה המקדש … מקריבין קרבנות”, הוא כסגנון לשונו בריש הל’ בית הבחירה “מ”ע לעשות בית לה’ מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות”, שעפ”ז מתפרש מ”ש כאן בהל’ מלכים “מקריבין קרבנות” לא רק על הקרבנות שבמזבח החיצון[5], אלא גם על הדלקת המנורה ועבודת הקטרת[6] וכנ”ל.
[1] וגם הלשון “בונה” משתמשים בזה בל’ הרגיל להבית ולא להכלים (חוץ מהמזבח שבו שייך הלשון בנין), אע”פ שבמובן כללי יותר העושה כלי בשבת חייב להרמב”ם (בהל’ שבת פ”י הי”ג) משום בונה כידוע.
[2] וראה בלקו”ש חכ”ט ע’ 71 הערה 7 ובשוה”ג, מה נכלל בדיוק בלשון “מקדש”. ומשמע שם שזה קאי רק על עזרת ישראל ולפנים. אבל מ”מ מובן לכאורה בפשטות דמה”מ יבנה את כל ביהמ”ק וגם הר הבית כמפורש נבואת יחזקאל.
[3] וזה פשוט דא”א לפרש כוונתו ב”ובונה המקדש” רק על המזבח. וכן משמע מכל המפרשים והשיחות וכו’ דקאי על כל ביהמ”ק. והנה בזבחים נד, א מבואר שמקום המזבח המקודש לדמים נקרא “מקדשא”, (וראה לקו”ש חט”ו ע’ 447), אבל שם מובן דמכיון דלמ”ד זה בגמ’ שם יש חלק מיסוד המזבח שמקודש לדמים ויש חלק מיסוד המזבח שאינו מקודש לדמים, שלכן א”א לו לתרגם “מדבחא” כשיטה האחרת שם בגמ’, ולכן קורא לחלק זה של המזבח “מקדשא”, אבל לכאו’ אין כל ראי’ מכאן שמשתמשים ע”ד הרגיל בהלשון “מקדש” בשביל המזבח. (וראה בס’ ימות המשיח בהלכה ח”א סי’ י”ז שמביא מכמה ספרים שכתבו שלפעמים הגמ’ מתכוונת בלשון “מקדש” רק על המזבח, אבל צ”ע בזה ואכ”מ). אבל בדברי הרמב”ם לכאורה פשוט דא”א לפרש כן, דהרי הרמב”ם עצמו כותב בהל’ בית הבחירה פ”א ה”ה שמה שנקרא מקדש הוא העזרה וההיכל, [והמזבח נכלל שם בהלכה ו’ בין כלי המקדש], ומובן בפשטות דבלשון הרמב”ם “מקדש” כאן כוונתו למה שקורא “מקדש” בהל’ בית הבחירה, ועד”ז בהל’ בית הבחירה כותב כמה פעמים “ובנו שם מקדש” וכיו”ב שכוונתו הוא על כל ביהמ”ק, ועד”ז בכ”מ. [וכן מפורש בלקו”ש ח”ח ע’ 362 בדברי הרמב”ם לקמן ה”ד במ”ש ויבנה מקדש במקומו שקאי על כל ביהמ”ק ולא רק המזבח].
[4] ראה לקו”ש חט”ז ע’ 304 הערה 49.
[5] בכו”כ מקומות בלקו”ש מובא הלשון שבריש הל’ בית הבחירה “מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות” ביחס להקרבנות שעל מזבח החיצון בדוקא, אע”פ שבעצם לשון זה כולל כל עבודות בית המקדש כמבואר בלקו”ש חי”א הנ”ל. ולכאורה הטעם הוא מפני שעיקר עבודת הביהמ”ק הוא בהקרבנות שע”ג מזבח החיצון וזהו עיקר המ”ע דועשו לי מקדש (ראה בלקו”ש חכ”א ע’ 254 הע 36. וכן משמע גם בלקו”ש חי”א שם כמ”ש בגליון א’מו). אבל מ”מ מובן דכוונת הרמב”ם כאן הוא לא רק להקרבנות שע”ג מזבח החיצון אלא לכל העבודות כמ”ש בפנים, אלא שמ”מ עיקר הענין ד”מקריבין קרבנות” קאי על הקרבנות שע”ג מזבח החיצון.
[6] להעיר מבאתי לגני פרק ג’ (השייך לשנה זו) “שעיקר העבודה במשכן ומקדש הוא לאתהפכא חשוכא לנהורא, שזהו ענין עבודת הקרבנות .. (ובפרט מעשה הקטרת)”.